דברים טז: כב - ולא תקים לך מצבה

For this discussion in English, see our discussion on Asherot and Matzevot in the Torah.

בפרשת שופטים, לאחר רצף של מצוות שנוגעות לשלושת הרגלים ולאחריו מינוי שופטים ושוטרים, אנו מצווים במצווה שמעלה שאלות רבות:

"לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹקיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ. וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹקיךָ" (דברים טז, כא-כב).

מצווה זו, שלא לבנות מצבה, היא מתמיהה במיוחד, לא רק מצד מיקומה בסדר המצוות בפרשה, אלא גם ניכר על פני הדברים שהיא עומדת בניגוד לפרקטיקה של בניית מצבה שבוצעה לא אחת בתורה. כך, אברהם אבינו נטע אשל בבאר שבע (בראשית כא, לג), יעקב אבינו הקים מצבת אבן בבית אל והכריז כי היא תהיה "בית האלוקים" (בראשית כח, יח; לה, יד), ואפילו משה רבנו עצמו הקים שתים עשרה מצבות למרגלות הר סיני בעת כריתת הברית (שמות כד, ד). גם יהושע הקים מצבה בשכם, וזאת למרות שכבר ניתן הציווי האמור שלא להקים מצבה (יהושע כד, כו-כז).

חריגות המצווה נלמדת גם מהשפה הקשה שמאמץ הפסוק: "אשר שנא ה'". זהו ביטוי יוצא דופן שמופיע שוב רק לעניין הקרבת הילדים בעבודת המולך: "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם, כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים יב, לא). נראה כי התורה מעמידה את המצבה בקו אחד עם הקרבת ילדים, ועוד כאשר האבות השתמשו בפרקטיקה זו.

עלינו להבין אם כן מהי חומרתה הגדולה של הקמת מצבה ואיך חומרת האיסור מתיישב עם כך שדומה שהאבות כן הקימו אותן.

הפרשנים הציעו הסברים שונים לשוני שחל ביחס של הקב"ה להקמת מצבות. על פי רש"י (על ט"ז: כב) בזמן האבות המצבה הייתה אהובה לפני ה', אך לאחר שהכנענים אימצו אותה לחלק מרכזי בפולחן האלילי שלהם, היא הפכה לשנואה. על כך יש לשאול האם הכנענים באמת לא עשו שימוש במצבות ובאשרות לפולחן עבודה זרה כבר בימי אברהם ויעקב. לא נראה כי זוהי פרקטיקה חדשה שהתפתחה בין זמן האבות ועד למתן תורה.

הרמב"ן (על ט"ז: כב) מפתח את הפירוש של רש"י, אך מבחין בין עבודת הקורבנות שעל פניו הייתה גם היא חלק מעבודת האלילים הכנענית, ובכל זאת המזבח הינו מרכזי בעבודת ה', לבין המצבות שנאסרו לכאורה בשל המרכזיות שלהן בעבודת האלילים הכנענית. הוא מסביר שבעוד המזבח הוא כלי הכרחי ובלתי נפרד מהקרבת הקרבנות ולכן לא ניתן לבטלו, המצבה אינה חיונית להקרבה – ולכן, ברגע שהושחתה על ידי הכנענים, נאסרה. גם פירוש זה מניח שחל שינוי מסוים לאורך השנים בעבודת האלילים, אך סיבה להניח שהתפתחות שכזו אכן התרחשה.

האבן עזרא (על ט"ז: כב) עומד על השוני בין המצבות של האבות למצבות שנאסרו, ומציע שהאיסור על מצבה חל רק כאשר היא נעשית במטרה לעבוד עבודה זרה. אם היא נבנית לשם עבודת ה' – היא מותרת. אלא, שנדמה שפירוש זה אינו מדייק באיסור, שלא מופיע בו רמז להבחנה בין מצבה "טובה" למצבה "רעה". ההבחנה הזו כלל אינה מצויה בפסוק, ואין כל מקור המבסס אותה.

כדי ליישב את הסתירות הלכאוריות נציע שיש לערוך אבחנה יסודית בין שני תפקידים שונים ששימשה בהם המצבה:

מצבת הנצחה וזיכרון (אנדרטה): מצבה שנועדה לציון אירוע היסטורי, כריתת ברית או זיכרון על קבר. דוגמאות מובהקות לכך הן המצבות שהקים משה למרגלות הר סיני (שמות כד:ד), המצבה שהקים יעקב לרחל (בראשית לה:כ) והמצבה הגדולה שהקים יהושע בן נון בשכם לאחר כריתת הברית עם העם (יהושע כד:כו-כז). מצבות ממין זה אינן מיועדות לביצוע אקט דתי או פולחני, ולכן יש לחלק ולומר שהן למעשה לא נאסרו מעולם.

מצבת פולחן: אבן או עץ המשמשים כחלק מן הטקס הדתי עצמו (לניסוך, הקרבה או עבודה רוחנית ישירה). רק קטגוריה זו, גם אם היא נעשית כחלק מעבודת ה', היא שנאסרה מפורשות בספר דברים.

אבחנה זו חיונית במיוחד: בלעדיה, מעשהו של יהושע בן נון בשכם – שהקים מצבה לאחר מתן תורה ואיסור ספר דברים – היה עומד בסתירה ישירה לחוק המקראי. ההבחנה מבהירה שיהושע הקים מצבת זיכרון מותרת, ולא מצבת פולחן.

אך אין בהסבר זה די, מאחר והדבר אינו נותן מענה למקרה שבו הקמת המצבה משמשת לעבודת ה', למשל בראיית יעקב את המצבה כבית ה' וכשער השמיים. לפיכך יש לחדד מדוע בימי האבות איפשר ה' את השימוש במצבות ואשרות לשם עבודתו, ואילו בערבות מואב בספר דברים אסר אותן כליל ואף הגדירן כדבר שהוא "שונא"?

כדי לתת מענה לכך ניעזר בגישתו של הרמב"ם במורה נבוכים בנוגע למוסד הקרבנות (חלק ג', פרק לב). לעניין עבודת הקורבנות, הרמב"ם מסביר שאלוקים אינו משנה את טבע האדם בבת אחת, ואינו גומל חברה מהרגלים תרבותיים מושרשים ביום אחד. כאשר ניתנים ציווים הנוגעים לעבודה פולחנית, ה' מתייחס לפרקטיקות הנהוגות בעולם העתיק, ונלקח בחשבון כי התודעה האנושית לא מסוגלת הייתה לתפוס עבודת אלוהות ללא קרבנות ופרקטיקות פיזיות. על כן, ה' הסכים לעבודת הקרבנות מתוך התחשבות ביכולת הקליטה של האנושות באותה עת.

בדומה, יש להסביר לעניין איסור האשרות והמצבות, שיחסו של הקב"ה לא השתנה למצבות, וגם בתקופת האבות "שנא" את הפרקטיקות הללו. ואולם, כיוון שאברהם ויעקב פעלו מתוך כוונה טהורה לעבודתו, ובשל נורמות הפולחן שהיו נהוגות בזמנם, ה' לכאורה קיבל והכיל פרקטיקות אלו. אלא, שעם התפתחות התודעה הרוחנית של עם ישראל ובעקבות קבלת התורה, משה מודיע לעם כי מה שהיה נסבל בעבר מתוך התחשבות במצבם הראשוני – אינו נסבל עוד. -השימוש בלשון החריפה "אֲשֶׁר שָׂנֵא" נועד לזעזע ולהבהיר כי המשך השימוש בתודעה פולחנית מיושנת לאחר מתן תורה נתפס כמעוות ומאוס.

יש עדיין לשאול מדוע אפוא הקרבנות נותרו מותרים, ואילו המצבות והאשרות נאסרו כליל. התשובה נעוצה בפסיכולוגיה החברתית של בני האדם שנאמרה בפרשנותו של הרמב"ן, שהציבור בתקופה המקראית תפס את הקרבנות כליבת עבודת האלוקים שאי אפשר בלעדיה. איסור גורף על הקרבת קרבנות היה נתפס בעיניהם כביטול עצם הדת והקשר עם ה'. על כן, הקרבנות הושארו, אך תוחמו ורוכזו במזבח ובמקדש. לעומת זאת, המצבות והאשרות נתפסו כאלמנטים משניים ונלווים בלבד לעבודה הדתית. כיוון שהעם לא ראה בהן מרכיב קיומי והכרחי לעבודת ה', הציבור יכול היה לעמוד בגזירה זו ולספוג את איסורן המלא.